מקדה נעמן

השיר של חודש שבט משתמש בדימוי של שדה, של טבע ודווקא לא בזמן של פריחה ולבלוב...

השיר הזה בעיני הוא שיר תפילה. תפילה במילים של חול. מהמקום הכי נמוך, בו כל נים ירא את מה שיקרה או

לא יקרה מחר אחרי ימים רבים של נסיונות, של תקוות ואכזבות וחיפוש ארוך...

(וכל אחד ממקומו: לילד, לחתן, לזוגיות טובה, לבריאות, למימוש עצמי...)

מקרקעית הלב, ברגע שהקושי, התסכול עולה על גדותיו,

בעייפות המאפשרת תפילה והסכמה לא להוביל פה,

לשחרר אחריות על התוצאה...

לבקש ולהאמין שהגשם יגיע, לא בטוח כמו שחשבתי אבל משהו יפתח. לאות משחררת שליטה שכלית ורציונאלית- שמאפשרת להיות פתוחה לבאות. שמפנה מקום לקב"ה להיכנס...

תפילה יש בה משהו משחרר: קח חלק מהמשא הכבד הזה של הקושי,

כנס איתי מתחת לאלונקה...

והשיתוף הזה נותן כח. זה הכח לפרוח! 

כמו זרע שנסדק, מרקיב ואז נובט,

לפעמים אנחנו מגיעות לתחתית ואז משהו נפתח, משהו בנו מסכים לראות עוד אפשרויות במציאות שמולנו, מסכים לא לדעת הכל,

לנסות משהו אחר...  יש בזה כח גדול! 

מאחלת שבחודש שבט הזה, ישמעו תפילותינו ויבואו עלינו גשמי ברכה של טוב !

                                                    שלך באהבה,

                                                                   מקדה

 

לו ידעת 
מילים: רחל שפירא
לחן: נחצ'ה היימן

לו ידעת איך כל נים שבי ירא. 
אני רואה את השדות סופגים גשמים, 
אני שואלת את עצמי 
מתי מתי יבוא יומי 
להיקרא. 

על מצע האדמה 
תשוקה שלי הונחה. 
אני שואלת את נפשי להיות ברוכה. 
נותר גופי בצמאונו. 
אתה יודע את חומו  ותמהונו 
ועוצם עלבונו. 

מכל נבט ועלעל נוטף הטל 
ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל. 
אני נמשכת לתלמים, 
אני הופכת רחמים ותחנונים - 
חיים שלמים 
כל נים שבי ירא.